צו קיום צוואה — הצו כפי שהתקבל.

הרשם, לא בית המשפט — כל עוד אין התנגדות. הבקשה מוגשת לרשם לענייני ירושה, וזה המסלול המהיר והזול. מספיק שתוגש התנגדות אחת, או שהמדינה תתבקש להצטרף, כדי שהתיק יועבר לבית המשפט לענייני משפחה — ומשם זה הליך אחר לגמרי, באורך ובעלות.

הצוואה המקורית מוגשת פיזית. הרשם דורש את המסמך המקורי, לא צילום. צוואה שאבדה אינה סוף הדרך אבל היא הופכת בקשה טכנית להליך הוכחה, ולכן המקום שבו הצוואה נשמרת חשוב כמעט כמו נוסחה. אפשר להפקיד אותה אצל הרשם עוד בחיי המצווה.

הצו מצרף את הצוואה אליו. שימו לב שהמסמך שלפניכם אינו עמוד אחד: הצו עצמו, ואחריו העתק הצוואה שהוא מאשר. זה מה שהופך אותו לשמיש — הגוף שמולו מציגים אותו רואה גם את ההוראה וגם את האישור שהיא תקפה.

שני הצווים יוצאים מאותו משרד ונראים דומה, ומה שקובע ביניהם הוא קיומה של צוואה. יש צוואה — מבקשים צו קיום צוואה, והחלוקה היא זו שכתובה בה. אין צוואה — מבקשים צו ירושה, והחלוקה נעשית לפי חוק הירושה, בנוסחה שאינה מתחשבת בכוונות שלא הועלו על הכתב.

מצב שלישי שקורה יותר משנדמה: צוואה שמכסה רק חלק מהרכוש. אז נדרשים שני ההליכים — צו קיום לחלק המצווה, וצו ירושה ליתרה.

המשרד מגיש את הבקשה על נספחיה, מטפל בהמצאה ליורשים ובפרסום כנדרש, ועוקב אחרי התיק עד לקבלת הצו. כשמוגשת התנגדות אנחנו מייצגים בה — משני הצדדים: הן ביסוס תוקפה של צוואה שמותקפת, הן תקיפה של צוואה שנערכה בהשפעה בלתי הוגנת או בלא כשירות.

אחרי הצו מתחיל החלק שאנשים לא מצפים לו — רישום העברות, טיפול בחשבונות, ולעיתים הסכם חלוקת עיזבון שמשנה את החלוקה בהסכמה ובלי לייצר אירוע מס. ראו ירושות, צוואות וייפוי כוח מתמשך.