תצהיר עדות ראשית — עד מטעם התובע.

מה שלא כתוב בתצהיר, כמעט לא קיים. העד לא יוכל בדרך כלל להוסיף בדיון עובדות שלא הופיעו בעדות שהגיש, ולכן התצהיר צריך להכיל את כל מה שהוא יודע ושנוגע למחלוקת — לא רק את העיקר.

ידיעה אישית, לא שמועה. מצהיר מעיד על מה שראה, שמע ועשה בעצמו. לכן תצהיר טוב מסביר כבר בפתיחה מאיפה העד יודע את מה שהוא מספר — כמו בסעיף 2 של הדוגמה כאן, שבו האב מפרט שליווה את בנו בכל שלב, מהמודעה ועד קבלת המפתחות.

אזהרה ואימות. התצהיר נפתח בהצהרה שהמצהיר הוזהר לומר אמת ושהוא צפוי לעונשים אם לא יעשה כן, ונחתם בפני עורך דין שמאשר את זהותו. תצהיר כוזב הוא עבירה, ובחקירה הנגדית כל פרט בו נבדק.

הטענה בתיק היא שהמשכיר הציג את החצר כפרטית, כשבפועל היא רכוש משותף של הבניין שבו ממוקמים שעוני המים של כל הדיירים. כדי להוכיח מצג כזה לא מספיק לומר "הוא הטעה אותנו". התצהיר בונה אותו מעובדות שאפשר לבדוק: מה נכתב במודעה ומה לא, איך נראתה החצר בביקור, מה אוחסן בה, דרך איזה שער נכנסים לדירה — ושבמסירת החזקה נמסר גם המפתח לשער החצר.

כך גם לגבי העסק שהבן ניהל מהדירה: התצהיר לא מסתפק בכך שהמשכיר "ידע", אלא מתאר את השאלה הישירה שנשאלה ואת התשובה, ואפילו את ההמלצה של המשכיר באיזה חדר למקם את הקליניקה. פרט כזה הוא מה שהופך טענה מאוחרת של "הופתעתי" לקשה להחזיק.

החלק האחרון מתאר את הנזק — הוצאות שירדו לטמיון, כמו ספה שהוזמנה במידות של הסלון הזה בדיוק, ואת הפגיעה בבן ובעסק שלו — כפי שהעד ראה אותם בעיניו.

כל משפט בתצהיר הוא משפט שהעד יישאל עליו. לכן אנחנו בונים אותו מתוך שיחה עם העד ומתוך המסמכים שבתיק — מודעות, התכתבויות, קבלות — ומקפידים שכל טענה תישען על דבר שהעד יודע בעצמו ויכול לעמוד מאחוריו. עד שמבין מה כתוב בתצהיר שלו ולמה, עומד טוב יותר בחקירה.

תצהירים נוספים שאנחנו מכינים הם תצהירים בבקשות ובהליכים מקדמיים, ותצהירים שמוגשים לרשויות — ראו למשל תצהירי מתנה. על התחום כולו, תביעות והגנות בבתי המשפט.