מכתב התראה — נזילה מדירת השכן.

נטל ההוכחה מתהפך, וזה העיקר. סעיף 38 לפקודת הנזיקין קובע שכאשר הנזק נגרם על ידי "דבר מסוכן" והנתבע היה בעליו, הנטל עובר אליו להראות שלא התרשל. צנרת דולפת בדירה שמעל נכנסת לגדר הזה. פירוש הדבר שהנפגע אינו צריך להוכיח מה בדיוק קרה בתוך דירה שאין לו גישה אליה — מי שצריך להסביר הוא הבעלים.

יש גם חובה ישירה לתקן. סעיף 3(ב) לתקנון המצוי שבתוספת לחוק המקרקעין מקנה לבעל דירה זכות לדרוש מבעל דירה אחרת לבצע תיקון בדירתו, כשאי-ביצועו עלול לפגוע בדירת הדורש. זו לא בקשה של שכנות טובה אלא זכות שאפשר לאכוף.

ביקור של שמאי מטעם המבטח אינו תיקון. בתיק שלפניכם עובדי חברת הביטוח הגיעו פעם אחר פעם, קבעו בכל פעם שהתקרה "עודה רטובה" או שאין נזילה פעילה, והנזק נמשך. התיעוד של אותם ביקורים הוא מה שהופך "לא טיפלת" לטענה שאפשר להוכיח, ולכן כל תיאום ביקור מצורף כנספח.

המכתב כולל דרישה שאין לה מקום ברוב תיקי הרטיבות: להודיע לרוכשים. כשהתברר שהשכן מצוי בהליכי מכירת הדירה, נוספה דרישה שיגלה להם את קיומו של הסכסוך. לחובת הגילוי בעסקת מקרקעין יש שיניים — אי-גילוי של הליך שנוגע לנכס הוא פגם בעסקה שעלול להוביל לפיצויים או לביטולה — וזה גם מה שהופך את המכתב לדחוף עבור הצד השני.

הדרישה הכספית מפורקת לראשי נזק: הנזק בדירה לפי חוות דעת שמאית, עלות חוות הדעת עצמה, עוגמת נפש, והוצאות משפטיות ושליחות. מכתב שנוקב בסכום כולל בלבד קל להתווכח איתו; מכתב שכל שורה בו נסמכת על מסמך, פחות.

חוות דעת שמאי או בודק רטיבות היא הצעד הראשון, לא האחרון. בלעדיה הדיון נשאר "אתה אומר, אני אומר", ואיתה יש מסמך שקובע מקור, היקף ועלות תיקון — וממנו נגזר גם הסכום וגם מי הנתבע הנכון: השכן, ולעיתים גם הוועד או חברת הביטוח.

משם מכתב התראה קצוב, ואם אין מענה — תביעה. המסלול קרוב לזה של תביעת ליקויי בנייה, רק שהנתבע הוא שכן ולא קבלן, מה שמשנה את הטון אבל לא את הראיות. על התחום ראו תביעות והגנות בבתי המשפט.